מיץ מיץ מיץ

בכל פעם שאני מבקרת את הורי כך זה הולך:
אמא: ״איזה מיץ את רוצה?״
אני: ״אני לא אוהבת מיץ״
אחרי חמש דקות היא שואלת:
״תפוזים? אשכוליות? רימונים?״
אני: ״לא לא לא, אני לא אוהבת מיץ!״

כך זה ממשיך עוד פעם פעמיים בכל ביקור, בריטואל קבוע לאורך השנים. במיץ יש ויטמין C וזה חשוב, אז היא מנסה שוב ושוב. ושוב. מדאגה כמובן. שוב ושוב.

השבוע כרגיל היא שאלה: ״מיץ?״ אז החלטתי ללכת צעד קדימה והבהרתי: ״אני לא אוהבת מיץ, אני רוצה מים, ואפשר גם קולה זירו אם יש״. אומרים – אל תציגו רק את הבעיה, תנו גם פיתרון. אז ניסיתי!

הלכה אמא שלי למטבח, ואני חשבתי לעצמי שפתרתי את העניין אחת ולתמיד.
היא חזרה כולה מחוייכת עם בקבוק קולה זירו ביד ו…. ניערה את הקולה!!!!

"לאאאאאא!! לא מנערים קולה!!" קפצתי ונופפתי בידיים בבהלה, רואה את הקולה שלי מתרחקת ממני יותר ויותר, כי עכשיו צריך לחכות מלא מלא זמן עד שיהיה אפשר לפתוח את הבקבוק.

היא קפאה במקומה, הביטה על הבקבוק וצחקה… "אוי! זה מתוך הרגל!" ושתינו צחקנו יחד.

היה זה סשן המיץ הנחמד ביותר שהיה אי פעם, וודאי שלא האחרון.