מפלצת הלא אוהב אותי

כבר שבוע וחצי הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי. כששני הגדולים שלי יקראו את זה הם בטח יאמרו "פיכס" כי אין מצב שלזקנים יש רומנטיקה, מחשבות על רומנטיקה ואפילו ידע על מהי רומנטיקה. אני באמת מבוגרת, אבל כנראה לא מספיק כדי לא לחשוב מחשבות דביליות כאלה ואשכרה לספור את הימים!!

טוב לא ממש עשיתי טבלת יאוש או משהו כזה אבל אחרי שעוברים כמה ימים בלי לשמוע את זה פתאום מתגנבת לה מחשבה ירוקה עם נקודות חומות ומחושים ושלוש עיניים שאומרת לי בלחש "הוא בטח כבר לא אוהב אותך" ואני מגרשת אותה, ולמחרת מגיעה מחשבה צהובה עם רגל אחת ועין אחת באותו הצבע שמתגנבת מאחורי האוזן בלילה ולוחשת "את מבוגרת מדי וכבר מכוערת ולכן הוא לא אוהב אותך", ואני מגרשת גם אותה, וכשעוברים עוד יומיים מגיעה התיפלצת הענקית עם הפרווה הוורודה והשיניים השחורות ואומרת בקול גדול "הוא רוצה לעזוב ולא יודע איך לומר לך את זה".

ואז… את מתחילה עם הפרצופים. והוא לא שם לב, וגם אם כן הוא מנסה לא לשים לב לזה כי הוא כבר מזמן למד שלחבר פרצוף לסיבה לשמה הוא נוצר זה כמו להרכיב פאזל של אלף חלקים: קשה וחסר תכלית. והוא צודק, אבל זה לא משנה את המצב. את בסרט והוא חי את חייו בסבבה, בלי לספור ימים ובלי לרצות לעזוב אפילו לרגע. ואז, זה קורה…

קצת לפני שאני עושה את השטות הגדולה מכל ואומרת לו "מלא זמן (כן, אבולוציה שלמה ממש) לא אמרת לי שאתה אוהב אותי" הוא אומר לי כך סתם כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם "אני אוהב אותך"..

ופוף!! המפלצות מתאדות באויר והכול מסתדר. למה? כי זה באמת הכי טבעי בעולם ואני מרגישה כמו סתומה. אבל המסקנה הנשגבת הזאת ממש לא עוזרת לי ללמוד מכך לפעם הבאה… ידידותיי המפלצות – נתראה שוב בקרוב, כבר מתגעגעת.