איזו פדיחה

פעם שלחתם מייל לנמען הלא נכון? דיברתם על מישהו שעמד לידכם ולא ראיתם שהוא/היא שם? שמתם בגד הפוך ויצאתם מהבית? אם עניתם "לא" על כל השאלות האלה בידקו דופק וכנראה תגלו שאתם לא אנושיים, ואם תביטו במראה ותמצאו על ראשכם שני מחושים זוהי עדות נוספת לכך. למי מאתנו לא קרו אי אילו פדיחות בחייו…?

"שהאדמה תבלע אותי" הוא תיאור מדויק של מה שמרגישים באותו הרגע. ברגע שאנחנו מבינים שעשינו פדיחה לא אכפת לנו אם אנחנו רעבים, צמאים או צריכים להיות איפשהו, אם השיער שלנו הסתדר מעולה או שקיבלנו העלאה, זה לא משנה – העולם נעצר ומול עינינו ישנה רק משאלה אחת: להחזיר את הזמן דקה אחת לאחור.

אם זה אפשרי להחזיר את הזמן לאחור נדע כנראה רק כשיהיה לנו תואר שני בפיזיקה, וגם אם כן, לא נראה לי שנצליח לעשות זאת אחרת כבר מזמן היו עושים זאת, אלא אם כבר עשו זאת ואנחנו התוצר של השיפור, שבינינו הוא קצת עלוב…

יש כל מיני סוגים של פדיחות. למשל, לפני כמה ימים הלכתי לחדר הכושר עם טייץ הפוך שיש לו פתקית בדיוק במקום בו היה לנו פעם זנב… התהלכתי לי כמה דקות עם זנבון חמוד שממש לא נראה לי חמוד באותו הרגע שתפסתי את זה, ומזל שיש הרבה מראות מסביב. זה כזה לא ביג דיל אבל עדיין… פדיחה.

המשותף לכל סוגי הפדיחות הוא שהן קשורות לאנשים ומה הם יגידו עלינו, ויותר גרוע מכך – מה הם חושבים עלינו! אנחנו בטוחים שהם לעולם לא יישכחו זאת ותמיד תעמוד בינינו ממותה בחדר.

בגדול, זה יכול היה להיות נכון לתקופה מסוימת בה גרנו בכפרים של מקסימום 300 איש, וגם אם הייתם מחליקים על בננה, שזה המיני-פדיחה הכי טריוואלית בעולם, אין מצב שהיו שוכחים לכם את זה, ואין לאן לברוח. למזלנו, עקב ריבוי האנשים, המידע, המשימות והדיגיטליזציה אנשים ממשיכים בחייהם מהר יותר, הם עסוקים מכדי להתעסק עם זה, והודות לריאליטי כבר ראינו שכל הפדיחות בעולם כבר קרו לכולם, מה שהופך את זה לדי שגרתי, משמע "לא נורא, קורה לכל אחד".

כמו שאני רואה את זה, יש שלוש ברירות:
– לנסות שלא לעשות פדיחות יותר בחיים (בהצלחה עם זה)
– לעבור מדינה בכל פעם שקורית פדיחה (בהצלחה גם עם זה)
– להפנים שזה קורה לפעמים, להתבאס לחמש שניות בדיוק כי אנחנו בכל זאת אנושיים (בדיקת מחושים וזה), ולהמשיך הלאה.

אז ילא, תתקדמו.